" את תמשיכי לנהוג עד שנעבור את הגבול...אני לא מוכן לישון על אדמת גרמניה..." המילים האלה הידהדו ועוד יהדהדו אצלי בראש הרבה פעמים. טיול שלי אחרי הצבא עם ההורים ואחותי הקטנה. אמא שלי הג'דעית נוהגת ברחבי אירופה..לי עדיין לא היה רשיון וכישורי הנהיגה של אבי תמיד היו מוטלים בספק-:))
ובטיול הזה שכלל את הולנד, דנמרק, נורבגיה ושבדיה בריפרוף, גם ביקרנו בגרמניה, אבי ז"ל היה מוכן שנעבור מהר, אפילו ביקרנו בברמן - עיירה נהדרת וראינו את פסלי "המוסיקאים של ברמן" שגדלתי על הסיפור שלהם. אבל לישון לא ולא...אני לא החזקתי נשק מולם במלחמת העולם (היה תינוק, יליד 1939), אני לא מוכן...וככה אימי נהגה עד עיירת הגבול בדנמרק בשם Kolding, ואני זכיתי לישון במלון בסגנון עתיק עם עץ וזהב במיטת אפריון, מהמאה ה-18 כי השעה הייתה כבר 10 בערב והורי כבר לא חיפשו צימרים אלא פשוט עמדו על יד המלון וניכנסו פנימה והלכנו לישון...
הרבה מים זרמו בנהר מאז, כאשר הייתי בת 25 נסעתי לטיול אחרון בהרכב משפחתי גרעיני לצפון איטליה והתגוררנו בעיירה בשם טרנטו אצל חבר של אבא מהאוניברסיטה, נסענו ברכבת אפילו למינכן איזה 3 וחצי שעות משם ובילינו כל היום במוזיאונים, אבל חזרנו לישון באיטליה. אבי, ד"ר חוקר להסטוריה הוזמן להרצאות בברלין בתחילת שנות ה-2000, הוא היה מפוייס כבר אחרי שגרמניה אוחדה והבין תהליכים הסטוריים אחרת, נסע כבר לברלין וטייל עם אימי ונתן הרצאות והכל היה ניפלא. התחושה שמלווה אותי ביום השואה תמיד מעורבת..אף פעם לא אהבתי לקרוא סיפורי שואה ואחרי מספר סרטים עלילתיים על הנושא, הבנתי שמיציתי. זה כנראה חלק מהאופי שלי של הדחקה, פחות להתעסק עם הדברים הקשים וזה עוזר לי להחזיק את הראש מעל המים. עם בעלי נסענו המון לגרמניה, עם הילדים נסעתי לברלין בשנה שעברה ונהניתי..והבן הדובר גרמנית שלי, כפיר כל הזמן אומר לי: הגרמנים של היום הם לא אלה של אז...כן אני יודעת כפירי, אבל לדעתי יש הרבה דברים שהן בגנים אני נוהגת לומר לו.
הבוקר שנסעתי לעבודה כרגיל פתחתי גלי צה"ל והתחילו לזרום הסיפורים, שהגרמנים לא רק הרגו אלא גם ירשו, גנבו את התכשיטים והנעליים היקרות של היהודים הפשיטו אותם ו...אתם יודעים מה היה בהמשך בנקודה הזאת סגרתי את הרדיו זה כבר היה מעבר לכוחותי. כמה שאנחנו ממשיכים בחיים, בנסיעות והכל השתנה ועברו הרבה שנים...הסיפורים וזכר היום הזה תמיד ילווה..חמתי אף פעם לא שוכחת לדבר על השואה שלה, אצלה ההתמודדות כנראה עם הסיפורים, של הפרטיזנים הבריחה מעיר לעיר ומכפר לכפר ביוגוסליבה לאיטליה ובחזרה..
סיפורי מלמהת העולם השנייה גם כן מהצד שלי...הגלות באמצע המלחמה לאלמטה במרכז אסיה, מותו בטרם עת של אחיה הגדול של אימי בגיל 13 מצהבת שמקורה ברעב שם במרכז אסיה..ועוד ועוד..
ואיך כל זה מתקשר לבלוג שלי ולאופנה? דווקא ביום הזה בחרתי ללבוש בגדים צבעוניים שנותנים לי את החשק להמשיך ולהיות חזקה ולדעת שאנחנו כאן במדינה שלנו ואין לנו ארץ אחרת, הפתרון זה לא לברוח אלא לחיות והניצחון הגדול של הסבים הסבתות, ההורים זה אנחנו וילדנו דור ההמשך.
בבוקר בקנייה הקפה עמד מאחורי איש נחמד ומאוד נאה בתור ואמר לי: כמה נעים להסתכל על הצבעוניות שלך...תודה אמרתי לו: זה עושה לי טוב..אני אוהבת..
