שלום לכם,
חשבתי לפני כמה ימים לכתוב פוסט מסכם על וינה, אבל איכשהו התמהמתי, חזרתי משם לפני כשבועיים, אבל האירועים מהשבת הקרובה טרפו לי את כל הקלפים. וינה תחכה..
מה אגיד לכם? כולנו חיים בתחושות קשות מאוד ב6 הימים האחרונים. ההפתעה, ההלם, הרציחות, חטיפות, בזיזה וביזוי. רק לחשוב על כל האנשים המסכנים שאיבדו משפחות, או משפחות שלמות שנימחקו והאנשים שמשפחותיהם נקרעו. והתחושה הכי נוראית אצלי לראות את כל האנשים שנשארו ללא בתים שאין להם לאן לחזור, שכל זיכרונותיהם נשרפו כליל. נראה לי שכאשר עוקרים אותך מהמקום שלך זה הדבר הכי קשה שיכול להיות.
אני חושבת שככל שהימים עוברים מהשבת הארורה, ככה גם מתגלים המימדים של האסון שפקד אותנו וקשה לי לחשוב על איך נוכל להתאושש מהמכה הזאת. אמנם אומרים שאחרי מלחמה תמיד מגיע שגשוג, אבל לי זה נראה ממש אבל אמיתי שעוד ימשיך ויהדהד. והכי גרוע שזה ממש לא ניגמר, היום שמעי שהעיתונאי צבי יחזקאלי מערוץ 13 אמר שכמה שאנחנו מפציצים לא הצלחנו עדיין לפגוע ביכולות הצבאיות של חמאס, לא הגענו לbase שלהם עוד. ואני ממש מאמינה לו, כי הוא מומחה לערבים ומבין היטב את התמונה. והאמת שזה מפחיד, אם פעם שהפציצו בדרום נסענו לצפון ועכשיו החיזבאללה גם פתח חזית צפונית, אמנם בקטנה, אבל לדעתי הוא מנסה לחמם מנועים אט אט.
כל המצב לא פשוט וקשה, ואני מתארת לעצמי שאין בית בשיראל שלא ניפגע/מכיר/שמע על פצועים, הרוגים או חטופים שהוא מכיר. כי הרי אנחנו מדינה קטנה שאחד מכיר את השני. לפני יומיים התבשרתי שבנו של בן כיתתי נהרג אחרי שהצליח להציל איזה 20 איש, בחור בן 20..כמה מזעזע כבר יכול להיות יותר מזה? שבחורים צעירים כלכך נהרגים, במיוחד שיש לי בבית 2 צעירים גם כן.
אצלנו ברחוב הרבה אנשים תלו כל מיני שלטים על הגדרות, "אין לנו ארץ אחרת" "אנחנו ננצח". ואותי תפס מאוד שלט: עם עתיק תמיד ינצח. יש בכתובית הזאת המון כח לדעתי.מה דעתכם?
בכלל שכל הרשת מוצפת בדגלים עם כתוביות או בלי זה נותן המון גאווה ותעצומות נפש.
אז איך אתם מתמודדים ביום יום.ץ אני אישית עובדת מהבית אל נוסעת לעבודה. שנת הלימודים האקדמית גם נידחתה ל5.11.2023, ממש 3 שבועות מהתאריך הנקוס. זה אומר שאנשים מאריכים שהמלחמה הזאת תימשך לפחות עוד כשבועיים. חייבת לומר שזה מלחיץ אבל הודפת את המחשבות ע"י צפייה בסדרות אהובות, ופחות חדשות. מספיק שאמא שלי והבנים כל הזמן צמודים לטלויזיה ואני משתדלת להסיט אותם מהחדשות ולא תמיד זה הולך. אני מבשלת כל יום, והבן שלי כפיר מבסוט מאוד מהקטע שאמא שלו בבית ויש אוכל טרי כל יום לצהרים.
אני משתדלת כל יום לצאת לסופר בחיפוש אחרי עוף, חזה עוף, המדפים די מרוקנים משימורים, אפילו מיונז נורמלי לא מצאתי. היום היה תור בסופר במחלקת הבשר כאילו אנחנו בצנע של שנו ה50. השגתי 2 מגשים של פרגיות ןהרגשתי ממש "היי"..בכלל התחושה לפי הסופרים שאנחנו ממש ברוסיה בזמן המשטר הקומוניסטי. אתמול התקשרה אלי חברה מעצבת אופנה ושאלה אם אני יכולה לארגן חבילה של בגדים לאישה שפונתה מרצועת עזה. כמובן שאירגנתי הישר חבילה והרגשתי ממש טוב ששיחררתי מהארון בגדים יפים ושיהיו מועילים. וגם תרמתי קצת כסף לחבילות לחיילים. דם אני לא יכולה לתרום בגלל צהבת זיהומית שהייתה לי בגיל 15, אבל בשביל זה הילדים שלי קיימים-:))
בשבוע הבא אצטרך חלקית לחזור לעבודה וזה מלחיץ אותי, מה מלחיץ אותי? הנסיעה באוטו שאם יהיו אזעקות בדרך, ויש לי בכ"ז לפחות 35 דקות נסיעה בכביש ללא פקקים וכאשר יש פקקים..אלוהים גדול.
בשביל ההרגשה הטובה אני גם כל יום שאני יוצאת לקניות וסידורים אני מתלבשת וקצת מתאפרת להרגשה טובה יותר ושיפור המצב רוח.
אז אופנה בזמן מלחמה - צריך בגדים נוחים ונעליים רכות ונוחות שאם צריך לרוץ לממ"ד נסתדר.
בגלל שהבלוג שלי נוגע לאופנה אז אשתף כאן את הלוק שלי...שום דבר לא חדש, סתם שמלה ישנה של yours על נעליים נוחות מweshoes, את השרשרת הבאתי מוינה וגם את התיק.
בכל מקרה, הפורום שלי: פורום אופנה מלאה וסטייל פתוח בשבילכן נשים יקרות, לשתף, להתלונן, לשאול, לבקש וסתם לעלות פוסטים. אם זה יסייע ולו במעט להשיח את הדעת אשרי ואשריכן.
מקווה שהפוסט שלי כאן קצת יסיח את דעתכן. ושיהיו לנו רק בשורו טובות ואמן בלי שיגורים לעברינו. ואמן שישחררו את החטופיפ, הילדים, הזקנים, הבנים, בנות אחים ואחיות של כולנו.
אמן!!
