יש בי רעב...
יש בי רעב לבגדים (גם לאוכל ללא ספק) אבל בבגדים עסקינן כאן
רק לאחרונה אני יכולה לומר שיש בי רוויה מסויימת, אבל לא ככה היה לאורך השנים. תתארו לכן נערה בתחילת גיל ההתבגרות שלה, בת 12, כיתה ז', ניגשת אליה אחת מחברות הכיתה ואומרת לה: נכון שאין לך הרבה בגדים?...הנערה מתחילה לגמגם, יש לי מספיק, לא צריכה יותר, מה שצריך קונים לי...אבל לא ככה הדבר. למעשה באותן השנים לא הייתה רווחה כלכלית גדולה במשפחה.
ההורים היו עדיין עולים חדשים (6-7 שנים) לא באמת מבוססים, היתה אז מאין ביגודית כמו היום ויצו, אבל אז זה היה ארגון של יהודים אמריקאים למען עולים חדשים וזה היה ברחוב אלקלעי בלב שכונת טלביה היוקרתית, לא רחוק מתאטרון ירושלים. בשנים הראשונות בארץ ההורים היו הולכים לשם ולוקחים בגדים שתרמו יהודים אמריקאים עשירים, זה היה בחינם לגמרי, כל המשפחה התלבשה שם. אני זוכרת את עצמי בגיל 7 שרה את "מה נשתנה" בסדר פסח במוזיאון ישראל, לפני נציגות מהממשלה ולפני כ200 איש שחלקם היו עולים וחלקם תורמים. הלבישו אותי בגרביוני תחרה לבניה ושמלה, הכל מאותה ביגודית ברחוב אלקלעי. הלבישו אותי המון בשמלות, וכמה אני רציתי מכנסיים, טוב מכאן אהבתי הגדולה למכנסיים בבגרותי.
כשהייתי בכיתה ט או י' המצב היה הרבה יותר טוב וגם במקביל החל הרעב לבגדים, לליוויס, נעלי לאק וכל מיני דברים שבנות בתיכון הלכו בהם. אמא שלי ראתה את "הרעב" שיש בי לבגדים ואמרה שהיא לא יכולה לספק לי את כל מה שאני רוצה ואם אני רוצה שאחשוב איך לממן את זה. התחלתי לעשות בייביסיטר לילדים של חברים של הורים וגם מצאתי עבודה בגיל 15 בסטודיו לבלט, ליוויתי בפסנתר שעורי בלט, והאמת זאת הייתה עבודה כייפית שליוותה אותי שנים לאחר מכן, גם כשהייתי בלימודי התואר הראשון והשני. וככה יכולתי באמת לממן לי את כל החשקים שקשורים בענייני האופנה.
ממרום גילי אני יכולה להגיד שאותו משפט שנאמר לי בגיל 12, נשאר חרוך בי (כמו הרבה חוויות שאנחנו חווים בגילאים צעירים שהן משפיעות עלינו כמבוגרים) אולי זה מה שהשפיע גם על האהבה שלי לבגדים ויצירתיות בשילובים בגיל בוגר יותר.
ומה אגיד לכם, נראה לי שתמיד הייתי במרוץ אחרי בגדים מסויימים, לאורך השנים רציתי מותגים (בעיקר ישראליים כמו קדם ששון, אלמביקה וכד') אחכ ניפתח בי הרעב למותגים בינלאומיים...ונראה לי שרק עכשיו אני מתחילה לאט לאט להפנים שיש לי מספיק ואפשר גם לתרום ולהתפטר לאט לאט מבגדים. אני לא אוגרת ממש לא, עכשיו עם המצב שהיה עם המפונים תרמתי לפחות 7 שקים ענקיים של בגדים. לפני כשבוע הייתי במסיבת החלפות והבאתי 2 שקים מלאים בסחורה חדשה או כמעט חדשה שאין בי חשק ללבוש אותה. ותאמינו לי, אפילו לא הסתכלתי מה אחרות הביאו ולא לקחתי אף פריט. כאשר יצאתי ממסיבת ההחלפות הזאת ידעתי שהרעב של הבגדים מתחיל לאט לאט להיעלם. שאין בי צורך ל"עוד"...יש לי מספיק
נו טוב, לאחר פתיחה כלכך דרמטית😀 נעבור לבגדים.בואו תראו מה לבשתי היום למשל. אחד מהדברים שאני השלמתי איתם לאחרונה שאפשר בהחלט ללבוש צבע ורוד ולא להראות ברבי/ילדותית/מפגרת ומה שתרצו. חייבת לומר שהיו לי סטיגמות על הצבע שלא נדע...
הנה אני לובשת סווטשירט חם בגוון ורוד פוקסיה של המותג לולי, מותג לבגדים צבעוניים שמגיע עד מידות מאוד גדולות שזו לי הפעם הראשונה שאני לובשת פריט שלהם.
שילבתי את הסווטשירט עם שרשרת שחור/לבן ישנה של רונן חן ועגילים תואמים, ותיק שחור, מכנסיים באפור כהה של גולף ונעלי זמש שלאופנת צ'אפלין במתכתבים עם החולצה בגוון. ככה יש פריט בגוון דומיננטי, ורק פריט אחד ושאשר האביזרים בגוונים רגועים ורק נעליים מזכירות שיש כאן דרמה ורודה. התיק השחור של DKNY מתנה מאחותי.
עוד לוק לדעתי מענין שלבשתי השבוע היה עם סריג בסגול מאוד אפנתי מעל טוניקה חמימה עם דוגמת פייזלי. גם כאן אני הולכת על פריט אחד בצבע דומיננטי והשאר בגוונים יותר רגועים. ככה יש במה לפריט שרציתי להדגיש ושאר הפריטים לא הולכים לאיבוד אלא משתלבים בכל הלוק.
הסריג ממארקס אנד ספנסר והטוניקה מקארן פרנקל, ג'ינס מH&M, ונעליים : נעלי בינגו, שרשרת: דליה גילהר. כל הפריטים לא חדשים מלבד הנעליים שהם מהעונה הנוכחית.
אני אסיים את הפוסט עם לוק שבמיוחד אהבתי לאחרונה של שמלת סריג בגוון כחול כהה של עונות ומעליה מעיל גשם קצר של זארה.
 |
| שמלה: עונות |
 |
| מגפונים: רונן חן |
 |
| מעיל: זארה |
 |
| תכשיטים: שלי דהרי |
מעניין מאוד שמה שקראה בילדותך השפיע כל כך על חייך. לנו זה כיף גי רואים אותך כל יום עם משהו אחר. כשהייתי ילדה לא כל כך עניינו אותי בגדים. רק כשהתבגרתי התחלתי להתעניין אבל לא מותגים. הייתי מתאימה עגילים לכובע לנעלים ולמה לא. גם אני רגועה יותר וקונה פחות.❤️
השבמחקתודה רבה שרה על תגובתך החמה. ותודה שקוראת אותי💕
מחק